דגים 206 עולה ברשת

יניב בינו התרשם מחומרי הגלם של דגים 206 ומהרמה שהשף מסוגל לקחת אותם אליה, וכבר לא רוצה להיות דייג    

תמיד הערצתי דייגים. הם נראים לי אנשים כה שלווים, רגועים וסבלניים. בעבר תהיתי מדוע אני לא יכול להיות כזה? למה קשה לי לשבת שעות בשקט, להשליך חכה, לבהות במצוף ולא להתייאש כשאפילו דג אחד לרפואה לא עולה. אז לפני שנים רבות ביקשתי מדודי חובב הדייג להשליך אותי למים העמוקים. התכנית: לילה שלם של דייג בחוף טנטורה.

 

הפיתיון הנבחר: שרימפס. אלא שהתכנית, אפעס, השתבשה במקצת, וכך, במקום לדוג, מצאתי את עצמי, איכשהו, קופא מקור באותו לילה. בכל זאת, כדי להרגיש דייג אמיתי שלא נשבר גם ברגעים הקשים המשכתי לקלף את כל השרימפסים שהיו בשקית עד האחרון שבהם ולהגיש אותם לדודי. מאז ועד היום לא דגתי, אך לפחות את האנטומיה של השרימפס אני מכיר על בוריה. כנראה שלילה שלם של קילוף שרימפסים (למרות שהריח נשאר בידיים הרבה יותר) גרם לי חיבור עם אוכל זה. בכלל מאכלי ופירות ים מדורגים אצלי גבוה ברשימה הקולינארית. לא באופן קבוע ותמידי, אולם מפעם לפעם כמעט כל יצור הנמשה מן המים עושה לי את זה.

לפיכך דגימת תפריט החורף החדש של מסעדת דגים 206 הייתה משימה נהדרת. 

 

מסעדת 206 השוכנת בצהלה הינה מוסד בשוק האוכל הישראלי. מעל 20 שנים היא מאכילת מאות אלפי אנשים, כשהיא משמשת גם נקודת מפגש לספורטאים, אנשי עסקים, בידור ועוד. הקבוצה שהכי מזוהה עימה היא מכבי תל אביב כדורסל שנוהגת לחגוג שם לאחר כל זכייה בתואר, דבר שקורה, כידוע, לא מעט. לפני כ-15 שנים התרחבה המסעדה כשמעליה נפתחה דגים 206, המתמחה בעיקר במאכלי ים. אותה, כאמור, יצאנו,  אני ואחי הצנחן, לבדוק ולחקור. 

 

הכניסה למסעדה מתחילה במספר מדרגות שמביאות את אורחיה היישר לקומת גלריה. הגג נמוך יחסית והחלל לא מאוד גדול. סדר צורת הישיבה נראה על פניו צפוף, אולם הספות הגדולות והמרווחות והתיחום של כל שולחן ושולחן מעניקים לסועדים תחושה שיש להם שטח מוגדר וכי אף אחד לא פולש למרחב שלהם. הגענו למסעדה בשעת בין ערביים כשהיא עדיין לא הייתה מלאה וסואנת, וההכנות לקראת הערב שטומן בחובו כמויות גדולות יותר של סועדים היו בעיצומן. השף איציק מיקד אותנו בתפריט השף (או החורף) החדש שהושק לאחרונה במסעדה. התפריט כולל סוג של דיל - מנה ראשונה, עיקרית וקינוח לכל סועד (140 ₪). 

 

עוד לפני המנות הראשונות קיבלנו לחם שאור וחמוצים. שתי המנות הראשונות היו קלמארי יווני וסלמון נא. הקלמארי הוגש על מצע של קרם חצילים מדהים ופלפל שושקה בצבע אדום עז, כאשר מעל פוזרו להם בנדיבות עושר ירקות מוקפצים, וכמובן קלמארי בצבע סגול יפהפה. המנה הזו מדברת בצבעיה ובצורת ההגשה האלגנטית שלה עוד לפני הביס הראשון, והטעם? בכלל משכר. פצפוצי הצנובר הקלוי, חריפותו של הצ'ילי וצבע תבלין הסומק הופכים אותה לחוויה אור קולית. הסלמון נא הוגש על ברוסקטה זעירה עם סלסת לימונים כבושים וגבינת שמנת מעושנת בצד. כל אחד משלושת הפריטים הונח לבד, כאשר הטוויסט במנה המתוחכמת הוא המרקם שיוצרים כולם בצוותא בחך. 

 

עם הרבה ביטחון עברנו אל המנות העיקריות: סקלופ וקלמארי, ושרימפס בקרמל סויה. בצדפת הסקלופ נתקלתי יותר בתכנית 'מטבחי הגיהנום' עם השף גורדון רמזי יותר מאשר בחיים עצמם. אני אמנם רחוק מלהיות גורדון, שצווח על כל שף בתכנית על כך שהוא אינו יודע ומסוגל לצרוב סקלופ כראוי, אבל לי הסקלופ של דגים 206 נראה טוב מאוד, וחשוב מכך נטעם נהדר. מה שעוד קנה אותי במנה זו היה קרם הארטישוק הירושלמי שהיה מעדן של ממש.

 

המנה השנייה: שרימפס בקרמל סויה הוגשה על מצע של קינואה ברוטב קרמל, שהיה מתקתק ונאכל עד הפירור האחרון. לצד השרימפס הונחו גם רבעי לבבות ארטישוק, כשכל המרכיבים ביחד יצרו שילוב טעמים עדין ומדויק. זו בדיוק המנה המומלצת לחובב שרימפס מוצהר: שרימפס מטוגן וצרוב למכביר. חתמנו את הארוחה בטארט תותים וקפה. הטארט תותים מורכב ממאפה סבלה פריך, עליו נמשח קרם פטיסירי וניל ומונחים תותי שדה אדומים, טריים ומתקתקים. 

 

דגים 206 אינה מסעדה זולה. היא יודעת את זה ברם לא חוששת לומר זאת כי היא בטוחה ומאמינה במוצר שלה, ובצדק. ראשית, עם שם ומוניטין שרץ שנים יש לה בסיס נוח להישען עליו. שנית, טריות ואיכות החומרים והמרכיבים בה עושים את שלהם. כבר אמרו בעבר כי איכות זו לא מילה גסה, וכידוע איכות גם עולה כסף. מבט על התפריט והמנות וטעימה מהן מלמדים שבדגים 206 ניכרת מחשבה, השקעה רבה וניסיון רב בשנים. בכל זאת, למרות שהיא איננה מסעדה עממית (וגם לא מתיימרת להיות כזאת) היא לא נכנסת להגדרת ה"יקרה ולא נגישה".

 

כלומר חובב המסעדות הממוצע בהחלט יכול לסעוד בה, ואם נסתכל על המכלול שהיא מציעה הרי שהיא הופכת לאטרקטיבית ומעניינת. לאניני הטעם, הקומה העליונה, שם שוכנת דגים 206, תקרוץ יותר עם עושר המנות הלא סטנדרטי. 206 נמצאת בנוף המסעדנות זה שנים רבות, רק עבור החוויה וכדי להבין מה הפך אותה לכזו מיתולוגית שווה להגיע לשם לפחות פעם אחת, עבור הטעם וההנאה הרבה יותר.